החלטה בתיק בג"ץ 5823/05

1.        עתירה לצו על תנאי ולצו ביניים בגדרה מבקש העותר כי בית משפט זה יורה למשיבים לפצותו בגין עבודתו בימית, "על דרך חישוב אמיתי וריאלי", כלשונו. עוד מבקש העותר כי נורה למשיבים להתעלם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' צור) בת"א 39/95 בעניינו. כסעד ביניים מבקש העותר כי נורה למשיבים להימנע מלנקוט הליכי הוצאה לפועל נגדו.

2         טענותיו של העותר, אף שאלה לא נוסחו באופן בהיר די הצורך, הינן כי לא ניתן לו הפיצוי שהיה זכאי לו עקב פינויו מהיישוב ימית. העותר טוען, כי הושג הסכם פשרה בעניינו, אך הסדר זה לא הועבר אל השופט שדן אותה עת בערעורו בבית משפט זה  (ע"א 730/89) ועל כן טוען הוא כי פסק הדין שניתן בעניינו בבית המשפט העליון שגוי הוא. בשל הנזק שלטענתו נגרם לו עקב אי העברת הסכם הפשרה, הגיש העותר תביעת פיצויים אשר נידונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני כב' השופטת י' צור. לעותר טענות שונות נגד פסק דינה של כב' השופטת צור וכן טוען הוא כי היה עליה לפסול עצמה מלדון בתובענה מאחר שטיפלה בעניינו מטעם משרד המשפטים טרם התמנותה לכהונת שופטת.

3.        המשיבים סבורים כי דין העתירה להימחק מחמת היעדר עילה. בתגובתם מפורטת השתלשלות ההליכים בעניינו של העותר, לפיה בשנת 1984 נפסקו לעותר, מכוח חוק פיצוי מפוני סיני, התשמ"ב - 1982 (להלן - החוק), פיצויים על ידי ועדת הזכאות על פי החוק. ערר שהגיש על החלטת ועדת הזכאות נדחה ועל כן הגיש העותר ערעור לבית המשפט העליון. ביום 18.1.87 הורה כב' הנשיא שמגר כי עניינו של העותר יוחזר לדיון מחדש בוועדת הזכאות. ואכן, הוועדה שבה ודנה בעניינו של העותר ופסקה לו פיצויים. ערעורים שהגישו המדינה והעותר לוועדת הערר על החלטת ועדת הזכאות נדחו בעיקרם, שאז ערער העותר על החלטת ועדת הערר לבית המשפט העליון (ע"א 730/89). הערעור נדחה ביום 14.12.92. דא עקא, זמן קצר קודם לכן, ביום 30.11.92, הגיש העותר בקשה לבית המשפט העליון בה ביקש להוסיף לתיק המוצגים הסדר פשרה שהושג בין הצדדים בהליך אחר, אולם הבקשה לא הועברה אל השופט שדן בתיק בטרם ניתן פסק הדין. העותר הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב אי העברת הסדר הפשרה לעיון השופט עובר למתן פסק הדין. התביעה נדחתה ביום 7.7.96 על ידי כב' השופטת צור. העותר לא ציין כי ערער על פסק הדין ואילו המשיבים מציינים כי למיטב ידיעתם לא הוגש ערעור שכזה.

           לנוכח האמור סבורים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה, לאחר שזכאותו של העותר לפיצויים בגין עבודתו בימית הוכרעה באופן סופי על ידי בית המשפט העליון וכן לאחר שהמועד לערער על פסק דינה של כב' השופטת צור חלף לפני שנים. עוד מציינים המשיבים כי טענות, ככל שהיו כאלה, לעותר בדבר פסלותה של השופטת, היה עליו להעלות במועד, כל עוד מתנהלים ההליכים בבית המשפט המחוזי, אולם הוא לא עשה כן.

4.        מקובלת עלינו עמדת המשיבים לפיה דין העתירה להידחות על הסף, אם מהטעם של היעדר עילה ואם מהטעם של שיהוי ניכר בהגשת העתירה. העותר מעלה טענות שעניינן בהליכים שהסתיימו לפני שנים, בערכאת הערעור בפסק דין סופי ובערכאה הדיונית בפסק דין חלוט שאין עוד זכות ערעור עליו. לפיכך, מדובר בעניינים שבאו אל תומם ואין עוד מקום להידרש אליהם כיום, ובוודאי שלא על דרך עתירה לבית משפט זה. בדומה, מקובל עלינו גם כי טענות שהיו לעותר בדבר פסלות שופטת בית המשפט המחוזי שדנה בעניינו, היה עליו להעלות כל עוד התנהלו ההליכים בפני בית המשפט המחוזי.

           מהטעמים שלעיל העתירה נדחית.

           ניתן היום, י"ז באב תשס"ה (22.8.05).

ש ו פ ט ת                                  ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: